יום שישי, 27 בינואר 2012

כותרת דרמטית ובה המילה "החלטות"

הנני כאן. בעצם, לא נעלמתי לשום מקום. בעצם, לא מדויק.
מהתחלה, ו-!
כבר שנים שכמה מחברותיי משתפות אותי בחשבונות הנפש שהן עורכות מדיי ראש השנה. בגדול, תמיד אנחנו מגיעות לשורת הסיכום שכוללת החלטות לשנה החדשה. אני תמיד נמנעתי מלקבל כאלה החלטות, מהסיבה הפשוטה וההגיונית ביותר- פחד. רק המחשבה על לא לעמוד ביעדים שאני מציבה לעצמי גורמת לי להתאכזב, ולכן אפילו אותה אני קוטעת בשיא.
ובכל זאת, אמנם לא ראש השנה, אלא רק שנה אזרחית חדשה, אבל הגיע הזמן להתבגר. אחת הסיבות, לדעתי, שאני נמצאת בתקופת שפל כלכך שפלה, היא התחושה שאין לי באמת שליטה על החיים. אני סוג של ענף שבור בנהר גועש שנקרא החיים, ואני נותנת למים לנתב אותי לאן שהם רוצים. ואם להמשיך בקו הזה, נכון כשעושים ראפטינג תמיד נתקעים בענפים מעצבנים בגדת הנהר? נעים מאוד, אני. ענף קטן ותקוע שלא מתקדם לשום מקום.
בקיצור, לפני שלושה שבועות בדיוק החלטתי שאני לוקחת שליטה -או לפחות מנסה- על חיי ומציבה לעצמי מטרות. יייי!!
ואם כבר אני נחשפת פה למוות, אז להלן מטרותיי:
1. למצוא אהבה.
2. לרזות.
3. למצוא עבודה.

פו.

ועכשיו להסברים: כאמור, אני בת 25- מתקרבת ל25 וחצי, הזמן בו מסיבה דפוקה ולא בחורתית בעליל, אני מחליטה לעגל למעלה תמיד, ובקיצור- עוד מעט בת 26. בקרוב ייגמרו לי כל התירוצים ל.. "למה את לא מחפשת עבודה נורמלית?" (ת: אני סטודנטית! מותר לי לעבוד בעבודה מייאשת שלא מצריכה שום אתגר, עניין ויחס ראוי. הכל בשביל הכסף), "למה את עדיין גרה עם ההורים?" (ת: אני סטודנטית! שנה ג' ואחרונה לתואר ה"לתלות בשירותי האורחים", אבל עדיין, אני חוסכת!). 
טוב, האמת שההסברים לא כלכך קשורים להחלטות שקיבלתי, אבל הם בטח לא מזיקים :)
ההחלטות כמובן מתועדפות -איזה מילה, איזה יופי!- לפי סדר חשיבותן; עבודה, כאמור, לא קריטי לי בינתיים, אבל גם שם אני סוג של מנסה ליישם. זה פשוט לא מעניין. 
רזון- טוב, לא בדיוק רזון. מעולם לא הייתי מחסידות ההירואין שיק. גם כי זה מכוער בעיניי (נשבעת) וגם כי.. גנטיקה, אגן הים התיכון, תאוות שוקולדים- אני ריאלית! שנים אני מפיצה בקרב מכריי את המנטרה הקבועה שלי, "אני לא הולכת לחדר כושר כדי לרזות, אלא כדי שאני אוכל להמשיך לאכול כמו פרה." ואם לדייק, כשסיפרתי לאחד המדריכים על הרגלי התזונה שלי, הוא הגיב במתינות: "מה?! תגידי תודה שאת נכנסת בדלת!". גם המישור הזה לא מעניין במיוחד, בעיקר כשעכשיו חורף, ומזג האוויר מספק תירוץ מצוין לנשנושי תותים מתחת לשמיכה+ לא להגיע לחדר כושר, ולכן התוצאות מגיעות לאט. או לא מגיעות בכלל, בינתיים, אבל די, יש לי שנה!
ועד שהגעתי לפואנטה שלי, כבר חפרתי פה די והותר, אבל בעצם- זה "יומני היקר" שלי ורק שלי. כולכם אורחים, תעשו כרצונכם :)
אז.. אוי אני קצת לא יודעת מאיפה להתחיל. וחושבת בקול. כלומר, בכתב. טוב די!
כשהניוז פיד שלי מתמלא מדיי שבוע -לפחות- בשינויי סטטוס של מכרים; כשההורים, הסבתות ואפילו בני הדודים מציקים וכשאני, פשוט אני, מאסתי בלבד, הגיע הזמן לעשות מעשה.
כששואלים אותי איך יכול להיות שאני עדיין לבד, אין לי תשובה, מהסיבה הפשוטה שאני לא יודעת. לא הייתי במערכת יחסים אמיתית בערך.. בחיים (על דברים שקרו לפני שנתיים ומעלה חל חוק ההתיישנות, בעיקר כשגם הם לא היו רציניים בעיניי); לא הייתה לי הזדמנות אפילו לפתח מערכת יחסים בתקופה האחרונה כי לא יצאתי לדייטים. ולמה לא יצאתי לדייטים? הו. כאן הבעיה, בינתיים. (ותודה לתרשים הזרימה ששורטט בראשי והביאני עד הלום).
אני פשוט לא מכירה בחורים!
מעולם לא הייתי מהבחורות שהשכילו לטפח ידידויות עם עשרות בחורים, ידידויות בעלות פוטנציאל להתפתח למשהו אחר; מעט החברים הבנים שלי הם חברים לכל דבר, וכך אני רוצה אותם (בגדול. אבל זה כבר ב-א-מ-ת מורכב); לבקש מחברות/ חברים לסדר לי מכרים שלהם תמיד נראה לי קצת עלוב, למרות שבתקופה האחרונה גם לשם הגעתי וכלום לא יצא מזה. העבודה לא אופציה. בלימודים נגמרו האופציות המועטות מלכתחילה. וכך מצאתי את עצמי מתגברת על המבוכה העצומה (שאין לתאר אפילו)- ונרשמת לאתר היכרויות.
הו גאד, הוצאתי את זה.
נשבעת שאפילו כאן מביך אותי לעסוק בנושא, אז אני אדלג לפואנטה- היה לי דייט!
דייטים, כמו ראיונות עבודה (ככה אמרו לי, לא הייתי בכזה כבר יותר משלוש שנים) זה עניין של ניסיון. ולמי שטרם הבין- אני צריכה ניסיון. 
וכך מצאתי את עצמי יושבת בפאב ריק מאדם -לא מסתכנת בלפגוש אנשים מוכרים- עם בחור שעשה רושם של חביב בהחלט, אבל די אכל לי את הראש בסיפורים על עצמו כל הערב. אחרי שתי כוסות קאווה, הטאקט שלי מסתבר היה שתוי קלות, ומצאתי את עצמי חושבת בקול רם- "אתה די שוויצר". משם הערב קיבל תפנית די חיובית, כשגם לי ניתנה ההזדמנות לדבר. בסוף אפילו התגברתי על חרדת "סוף הדייט" שלי, המתרחשת באוטו שלו, מתחת לבית שלי, וכוללת את השלבים ההכרחיים של העברת ההילוך לפארקינג- הרמת אמברקס- שחרור חגורת הבטיחות והיפרדות בנשיקה. על הלחי כמובן, אבל זו כבר התקדמות למלכת קרח שכמוני, שסולדת מנשיקות לאנשים שאני לא מכירה/ מחבבת/ לא משפחה. כמובן שהחרדות שלי התבטאו בכך שכשרכנתי אליו, הוא שם לי יד על הכתף בחיבה יתרה, ואני הנחתי את היד שלי על האצבעות שלו ולחצתי קלות, בערך מה שעושים בניחום אבלים, בשלב ה"תהיו חזקים, -תודה שבאתם."
אז, אם לא לפני, כבר הייתי די בטוחה שהוא נדלק, וקיבלתי את ההוכחה בדמות סמס "היה כיף :)" כמה דקות אחרי זה. אני, מצידי, אמנם לא התלהבתי, אבל שרדתי! וזה העיקר.
מחר יש לי עוד דייט (!), עם בחור אחר, שהיה איתי בשכבה ואני, במסגרת ה"אני החדשה", הוספתי בפייסבוק. (זה הזמן להבהיר שיש לי קטע די ילדותי ובו אני נמנעת מלהוסיף אנשים בפייסבוק)
בשיחות בצ'אט הוא עשה רושם של דושבאג- "יש לי חדר חדש, רוצה לבוא לראות?" what the fuck.. אבל אחרי הבהרה קלה ותיאום ציפיות (כמה ספונטני ורומנטי מצידי. טוב, וגם מצידו, הוא די דביל) אני אתן לו צ'אנס, כי, למי ששכח, ניסיון. אני צריכה ניסיון. וגם לנשק (או לנקר על הלחי) הרבה צפרדעים עד שיגיע הנסיך וזה.
וויש מי לאק, איי'ל בי באק!


4 תגובות:

  1. אני תמיד יוצאת ביץ' כי אני נמנעת ממגע עם אנשים שאני לא מכירה.. אבל זה לא אישי, באמת! זה לא הם, זאת אני...
    כל הכבוד לך על האומץ להכנס למשחק ההיכרויות הוירטואלי ובהצלחה עם המטרות ל2012!

    השבמחק
  2. הנה משהו להתחיל ממנו - תותים זה לא משמין :)

    השבמחק
  3. סיוי- צר לי, זה הם! למה אתם רוצים לנקר לי את הלחי אם אתם לא מכירים אותי?! ותודה :)
    מרג'ורי- אלא אם כן אוכלים אותם עם סוכר. הרבה סוכר..

    השבמחק
  4. wow,looks great :) even if I can't understand what you're writing I think your blog is great. keep up the amazing work, dear. and feel free to check out the latest post on my fashionblog as well, if you like :)

    xoxo

    http://www.flirting-with-fashion.blogspot.com

    השבמחק