יום שני, 2 בינואר 2012

הפי ניו ייר וזה

כשפתחתי את הבלוג, הייתי בטוחה שאני אכתוב כל יום. בכל זאת, חסרת חיים. הפלא ופלא- עבר שבוע, אם לא יותר, וטרם כתבתי פוסט שני! אל דאגה, זה לא שמצאתי חיים. למיטב זכרוני, שבוע שעבר היה די משמים, אז כנראה שנפלתי עמוק למערבולת העבודה-שינה-רחמים עצמיים. אבל לא עוד! שנה אזרחית חדשה החלה, ועימה אני- אופטימית מתמיד! טוב, לא ממש, אבל חייבים, לא?
זה אולי קצת ילדותי, אבל יותר משחשוב לי לצאת בערב השנה החדשה, חשוב לי לא להיות בבית (לו הייתי יודעת איך מדגישים מילים, הייתי עושה זאת, אז לשם הבהרה- ממש חשוב לי לא להיות בבית). אמנם אין לי -שוב- עם מי להתנשק בחצות, אבל רק המחשבה על להיות לבד ברגעים אלו, היא סוג של אובדן התקווה בשבילי. ואני עדיין לא שם, תודה לאל.
אז התכנון המקורי היה לשבת עם כמה חברות טובות, להזמין פיצה וכמה עשרות קופסאות של בן אנד ג'ריס, שחכם ממני כתב בפייסבוק לפני כמה ימים ש"חבל שבן אנד ג'ריס מתאמצים כלכך להמציא שמות לטעמי הגלידות שלהם. אפשר פשוט לקרוא להם 'רחמים עצמיים'", וגרם לי לצחוק בקול רם- אבל אני סוטה מהנושא. בקיצור, זה היה התכנון, ערב בנות קלישאתי ומהנה. אבל התוכניות השתבשו והשתנו, וכך מצאתי את עצמי עם כמה חברים בדאנס בר פריפריאלי טיפוסי. 
הגענו בשעה עשר וחצי, כי כאלה אנחנו- אחראים, ואפילו היה לנו שולחן! עקב כך, כבר בשלב הזה, ידיד שלי ואני הכתרנו את הערב כ"סילבסטר המוצלח בהיסטוריה" (רק כי "ערב השנה האזרחית החדשה הטוב בהיסטוריה" היה ארוך מדיי. סילבסטר זה כזה חטיבת ביניים..). האמת? לא היה רע בכלל. אמנם בחצות עמדתי עם עצמי ועשיתי פרצוף של שמחה וטובת לבב- אבל כמוני, כמה מפתיע, היו רוב האנשים. טוב, זה לא באמת מפתיע- כשיש בן זוג, אין באמת צורך לצאת בכזה ערב. חוץ מזה, המוזיקה הייתה לטעמי, הרגשתי יחסית טוב עם עצמי, ו-תופים, מתח ודרמה באוויר- התחילו איתי! טוב, אני אדייק: התחיל איתי, בחור התחיל איתי. זה עלול להישמע הזוי/ ילדותי/ מגוחך/ כל התשובות נכונות למי שלא מכירה אותי, ואיזה קטע, אף אחד פה לא מכיר אותי. אבל כן, בשנה האחרונה אני חווה נסיגה בלתי ניתנת לתיאור, ומרגישה כאילו אני ילדה שוב. כנראה שאני משדרת ריחוק מטורף (מה זה ריחוק, קרחון נראה יותר נגיש ממני), אחרת אני באמת לא מוצאת הסבר הגיוני. אני כותבת את זה בקטע הכי לא שחצני, כי זה כן עלול להישמע ככה- אני ממש לא חושבת שאני מסובבת ראשים (ואולי בעצם חבל, כי אם הייתי חושבת ככה ומאמינה בזה, אשכרה הייתי מסובבת כמה ראשים..), אבל בכל זאת- מפלצת אני לא. וזה פשוט.. ברגע שאני רק קולטת שמישהו מנסה ליצור איתי קשר עין, אני נתקפת פאניקה. אני כבר יודעת שהכל טמון בחיוך, ואם אני אתחיל לחייך, אפילו איזה עווית בשפה, הסיכויים שאשכרה מישהו ייגש אליי יגדלו פלאים- ואני פשוט לא מסוגלת. למה? אין לי מושג. עם כל החברים שלי דיברתי, תרשימי זרימה שרטטתי (בסגנון של "אלף מחייכת- גימל ניגש/ אלף מחייכת- גימל מתעלם- אלף שורדת!"), לפסיכולוגית הלכתי! ואין. לא מסוגלת לחייך.
אבל אני לגמרי סוטה מהנושא :) (הו, לפחות דרך המקלדת אני מחייכת).
אז שיר הקאלט "אחלה חמודה" מתנגן ברקע (חלק טריוויה הכרחי להמשך הסיפור), לידי מפזזים צמד מבוגרים הזוי ולא-חלק-מהנוף-בכלל, כשפתאום מישהו מהם נוגע בי בכתף ומזמין אותי להצטלם איתם. הו וול, גם זה משהו. בעודי מתמקמת ומגייסת את החיוך הכי חמוד שלי, אני קולטת שהבחור שמצלם אותם הוא בול הטעם שלי! אין לי מושג מאיפה האומץ, אבל קראתי לו ואמרתי "אבל איתך אני רוצה להצטלם!". הוא היה קצת מופתע מהישירות כנראה, וענה לי "את אחלה, וגם חמודה!". מפה לשם החלו קצת מבטים- הוא מחייך ומנסה לתפוס את המבט שלי, אני מוודאה (ככה כותבים?) שיראה שאני מסתכלת עליו- ללא שום חיוך כמובן, עד שסופסוף הוא עושה את הצעד. אממה? כעת מתנגן איזה סוואבמנטה או שיר בעל ניחוח סלסאי מובהק- והוא לוקח אותי לרקוד איתו. ואני, אני יודעת לעשות הרבה דברים- לרקוד סלסה זה לא אחד מהם. וכך, על כל ה-1.74 מטר שלי, לא כולל העקבים שנעלתי (בדר"כ אני עם נעלי בובה שטוחות כמו דיקט), הוא סובב אותי שם, ואני, עם כל ההתרגשות של "סופסוף מישהו מתחיל איתי", הרגשתי כלכך מטופשת. נחלצתי מהסיטואציה ב"אני קצת שיכורה, אז די עם הסיבובים" (הייתי פיכחת לחלוטין), ואז החלה שיחה קצרה ונעימה, בסופה, הו בסופה הטראגי "אז מה השם משפחה שלך? אני אוסיף אותך בפייסבוק." whatda fuck?!?!?!?!?!
כן, כנראה בשנה הזו, בה לא נתתי את מספרי לאף אחד, השתנו כללי המשחק וכבר לא מבקשים את המספר מהבחורה. 
או
שהבחור העלוב לא נפל בקסמי וחשב שאני איעלב אם הוא ייקח את המספר ולא יתקשר אז הוא ניסה לסבן אותי עם הפייסבוק.
אז בקשת חברות לא הייתה, זה יהיה שקר אם אני אגיד שלא ציפיתי קצת, אבל מילא. החלק החיובי הוא שאולי השנה החדשה הביאה עימה גישה חדשה, ויאללה!
אני מרגישה שהסיום נטול פאנץ' לחלוטין, אבל אין לי פאנץ' מוצלח לכתוב,
אז הפי ניו ייר וזה!

נ.ב: מצאתי את הB של הדגשת המילים, הסירו דאגה מלבכם.

תגובה 1:

  1. מזל, הייתי שנייה מלהזכיר לך שצריך CTRL+B, ממש כמו בוורד.

    נראה לי שדאנס בר מעצם הגדרתו כאחד כזה הוא פריפריאלי. אפילו כאלה ששוכנים בכרך הגדול תל אביב.

    אני נגד ערבי גלידה, פיצה ורחמים עצמיים. הם פשוט מעצימים את הרחמים העצמיים שלי לרמות שיא (מצד שני - את מעל 1.70, בטח לא רואים עלייך כלום).

    ולגבי הבחור - הוא רוקד סלסה. עדיף כנראה בלעדיו :P

    השבמחק