יום שישי, 27 בינואר 2012

כותרת דרמטית ובה המילה "החלטות"

הנני כאן. בעצם, לא נעלמתי לשום מקום. בעצם, לא מדויק.
מהתחלה, ו-!
כבר שנים שכמה מחברותיי משתפות אותי בחשבונות הנפש שהן עורכות מדיי ראש השנה. בגדול, תמיד אנחנו מגיעות לשורת הסיכום שכוללת החלטות לשנה החדשה. אני תמיד נמנעתי מלקבל כאלה החלטות, מהסיבה הפשוטה וההגיונית ביותר- פחד. רק המחשבה על לא לעמוד ביעדים שאני מציבה לעצמי גורמת לי להתאכזב, ולכן אפילו אותה אני קוטעת בשיא.
ובכל זאת, אמנם לא ראש השנה, אלא רק שנה אזרחית חדשה, אבל הגיע הזמן להתבגר. אחת הסיבות, לדעתי, שאני נמצאת בתקופת שפל כלכך שפלה, היא התחושה שאין לי באמת שליטה על החיים. אני סוג של ענף שבור בנהר גועש שנקרא החיים, ואני נותנת למים לנתב אותי לאן שהם רוצים. ואם להמשיך בקו הזה, נכון כשעושים ראפטינג תמיד נתקעים בענפים מעצבנים בגדת הנהר? נעים מאוד, אני. ענף קטן ותקוע שלא מתקדם לשום מקום.
בקיצור, לפני שלושה שבועות בדיוק החלטתי שאני לוקחת שליטה -או לפחות מנסה- על חיי ומציבה לעצמי מטרות. יייי!!
ואם כבר אני נחשפת פה למוות, אז להלן מטרותיי:
1. למצוא אהבה.
2. לרזות.
3. למצוא עבודה.

פו.

ועכשיו להסברים: כאמור, אני בת 25- מתקרבת ל25 וחצי, הזמן בו מסיבה דפוקה ולא בחורתית בעליל, אני מחליטה לעגל למעלה תמיד, ובקיצור- עוד מעט בת 26. בקרוב ייגמרו לי כל התירוצים ל.. "למה את לא מחפשת עבודה נורמלית?" (ת: אני סטודנטית! מותר לי לעבוד בעבודה מייאשת שלא מצריכה שום אתגר, עניין ויחס ראוי. הכל בשביל הכסף), "למה את עדיין גרה עם ההורים?" (ת: אני סטודנטית! שנה ג' ואחרונה לתואר ה"לתלות בשירותי האורחים", אבל עדיין, אני חוסכת!). 
טוב, האמת שההסברים לא כלכך קשורים להחלטות שקיבלתי, אבל הם בטח לא מזיקים :)
ההחלטות כמובן מתועדפות -איזה מילה, איזה יופי!- לפי סדר חשיבותן; עבודה, כאמור, לא קריטי לי בינתיים, אבל גם שם אני סוג של מנסה ליישם. זה פשוט לא מעניין. 
רזון- טוב, לא בדיוק רזון. מעולם לא הייתי מחסידות ההירואין שיק. גם כי זה מכוער בעיניי (נשבעת) וגם כי.. גנטיקה, אגן הים התיכון, תאוות שוקולדים- אני ריאלית! שנים אני מפיצה בקרב מכריי את המנטרה הקבועה שלי, "אני לא הולכת לחדר כושר כדי לרזות, אלא כדי שאני אוכל להמשיך לאכול כמו פרה." ואם לדייק, כשסיפרתי לאחד המדריכים על הרגלי התזונה שלי, הוא הגיב במתינות: "מה?! תגידי תודה שאת נכנסת בדלת!". גם המישור הזה לא מעניין במיוחד, בעיקר כשעכשיו חורף, ומזג האוויר מספק תירוץ מצוין לנשנושי תותים מתחת לשמיכה+ לא להגיע לחדר כושר, ולכן התוצאות מגיעות לאט. או לא מגיעות בכלל, בינתיים, אבל די, יש לי שנה!
ועד שהגעתי לפואנטה שלי, כבר חפרתי פה די והותר, אבל בעצם- זה "יומני היקר" שלי ורק שלי. כולכם אורחים, תעשו כרצונכם :)
אז.. אוי אני קצת לא יודעת מאיפה להתחיל. וחושבת בקול. כלומר, בכתב. טוב די!
כשהניוז פיד שלי מתמלא מדיי שבוע -לפחות- בשינויי סטטוס של מכרים; כשההורים, הסבתות ואפילו בני הדודים מציקים וכשאני, פשוט אני, מאסתי בלבד, הגיע הזמן לעשות מעשה.
כששואלים אותי איך יכול להיות שאני עדיין לבד, אין לי תשובה, מהסיבה הפשוטה שאני לא יודעת. לא הייתי במערכת יחסים אמיתית בערך.. בחיים (על דברים שקרו לפני שנתיים ומעלה חל חוק ההתיישנות, בעיקר כשגם הם לא היו רציניים בעיניי); לא הייתה לי הזדמנות אפילו לפתח מערכת יחסים בתקופה האחרונה כי לא יצאתי לדייטים. ולמה לא יצאתי לדייטים? הו. כאן הבעיה, בינתיים. (ותודה לתרשים הזרימה ששורטט בראשי והביאני עד הלום).
אני פשוט לא מכירה בחורים!
מעולם לא הייתי מהבחורות שהשכילו לטפח ידידויות עם עשרות בחורים, ידידויות בעלות פוטנציאל להתפתח למשהו אחר; מעט החברים הבנים שלי הם חברים לכל דבר, וכך אני רוצה אותם (בגדול. אבל זה כבר ב-א-מ-ת מורכב); לבקש מחברות/ חברים לסדר לי מכרים שלהם תמיד נראה לי קצת עלוב, למרות שבתקופה האחרונה גם לשם הגעתי וכלום לא יצא מזה. העבודה לא אופציה. בלימודים נגמרו האופציות המועטות מלכתחילה. וכך מצאתי את עצמי מתגברת על המבוכה העצומה (שאין לתאר אפילו)- ונרשמת לאתר היכרויות.
הו גאד, הוצאתי את זה.
נשבעת שאפילו כאן מביך אותי לעסוק בנושא, אז אני אדלג לפואנטה- היה לי דייט!
דייטים, כמו ראיונות עבודה (ככה אמרו לי, לא הייתי בכזה כבר יותר משלוש שנים) זה עניין של ניסיון. ולמי שטרם הבין- אני צריכה ניסיון. 
וכך מצאתי את עצמי יושבת בפאב ריק מאדם -לא מסתכנת בלפגוש אנשים מוכרים- עם בחור שעשה רושם של חביב בהחלט, אבל די אכל לי את הראש בסיפורים על עצמו כל הערב. אחרי שתי כוסות קאווה, הטאקט שלי מסתבר היה שתוי קלות, ומצאתי את עצמי חושבת בקול רם- "אתה די שוויצר". משם הערב קיבל תפנית די חיובית, כשגם לי ניתנה ההזדמנות לדבר. בסוף אפילו התגברתי על חרדת "סוף הדייט" שלי, המתרחשת באוטו שלו, מתחת לבית שלי, וכוללת את השלבים ההכרחיים של העברת ההילוך לפארקינג- הרמת אמברקס- שחרור חגורת הבטיחות והיפרדות בנשיקה. על הלחי כמובן, אבל זו כבר התקדמות למלכת קרח שכמוני, שסולדת מנשיקות לאנשים שאני לא מכירה/ מחבבת/ לא משפחה. כמובן שהחרדות שלי התבטאו בכך שכשרכנתי אליו, הוא שם לי יד על הכתף בחיבה יתרה, ואני הנחתי את היד שלי על האצבעות שלו ולחצתי קלות, בערך מה שעושים בניחום אבלים, בשלב ה"תהיו חזקים, -תודה שבאתם."
אז, אם לא לפני, כבר הייתי די בטוחה שהוא נדלק, וקיבלתי את ההוכחה בדמות סמס "היה כיף :)" כמה דקות אחרי זה. אני, מצידי, אמנם לא התלהבתי, אבל שרדתי! וזה העיקר.
מחר יש לי עוד דייט (!), עם בחור אחר, שהיה איתי בשכבה ואני, במסגרת ה"אני החדשה", הוספתי בפייסבוק. (זה הזמן להבהיר שיש לי קטע די ילדותי ובו אני נמנעת מלהוסיף אנשים בפייסבוק)
בשיחות בצ'אט הוא עשה רושם של דושבאג- "יש לי חדר חדש, רוצה לבוא לראות?" what the fuck.. אבל אחרי הבהרה קלה ותיאום ציפיות (כמה ספונטני ורומנטי מצידי. טוב, וגם מצידו, הוא די דביל) אני אתן לו צ'אנס, כי, למי ששכח, ניסיון. אני צריכה ניסיון. וגם לנשק (או לנקר על הלחי) הרבה צפרדעים עד שיגיע הנסיך וזה.
וויש מי לאק, איי'ל בי באק!


יום שני, 2 בינואר 2012

הפי ניו ייר וזה

כשפתחתי את הבלוג, הייתי בטוחה שאני אכתוב כל יום. בכל זאת, חסרת חיים. הפלא ופלא- עבר שבוע, אם לא יותר, וטרם כתבתי פוסט שני! אל דאגה, זה לא שמצאתי חיים. למיטב זכרוני, שבוע שעבר היה די משמים, אז כנראה שנפלתי עמוק למערבולת העבודה-שינה-רחמים עצמיים. אבל לא עוד! שנה אזרחית חדשה החלה, ועימה אני- אופטימית מתמיד! טוב, לא ממש, אבל חייבים, לא?
זה אולי קצת ילדותי, אבל יותר משחשוב לי לצאת בערב השנה החדשה, חשוב לי לא להיות בבית (לו הייתי יודעת איך מדגישים מילים, הייתי עושה זאת, אז לשם הבהרה- ממש חשוב לי לא להיות בבית). אמנם אין לי -שוב- עם מי להתנשק בחצות, אבל רק המחשבה על להיות לבד ברגעים אלו, היא סוג של אובדן התקווה בשבילי. ואני עדיין לא שם, תודה לאל.
אז התכנון המקורי היה לשבת עם כמה חברות טובות, להזמין פיצה וכמה עשרות קופסאות של בן אנד ג'ריס, שחכם ממני כתב בפייסבוק לפני כמה ימים ש"חבל שבן אנד ג'ריס מתאמצים כלכך להמציא שמות לטעמי הגלידות שלהם. אפשר פשוט לקרוא להם 'רחמים עצמיים'", וגרם לי לצחוק בקול רם- אבל אני סוטה מהנושא. בקיצור, זה היה התכנון, ערב בנות קלישאתי ומהנה. אבל התוכניות השתבשו והשתנו, וכך מצאתי את עצמי עם כמה חברים בדאנס בר פריפריאלי טיפוסי. 
הגענו בשעה עשר וחצי, כי כאלה אנחנו- אחראים, ואפילו היה לנו שולחן! עקב כך, כבר בשלב הזה, ידיד שלי ואני הכתרנו את הערב כ"סילבסטר המוצלח בהיסטוריה" (רק כי "ערב השנה האזרחית החדשה הטוב בהיסטוריה" היה ארוך מדיי. סילבסטר זה כזה חטיבת ביניים..). האמת? לא היה רע בכלל. אמנם בחצות עמדתי עם עצמי ועשיתי פרצוף של שמחה וטובת לבב- אבל כמוני, כמה מפתיע, היו רוב האנשים. טוב, זה לא באמת מפתיע- כשיש בן זוג, אין באמת צורך לצאת בכזה ערב. חוץ מזה, המוזיקה הייתה לטעמי, הרגשתי יחסית טוב עם עצמי, ו-תופים, מתח ודרמה באוויר- התחילו איתי! טוב, אני אדייק: התחיל איתי, בחור התחיל איתי. זה עלול להישמע הזוי/ ילדותי/ מגוחך/ כל התשובות נכונות למי שלא מכירה אותי, ואיזה קטע, אף אחד פה לא מכיר אותי. אבל כן, בשנה האחרונה אני חווה נסיגה בלתי ניתנת לתיאור, ומרגישה כאילו אני ילדה שוב. כנראה שאני משדרת ריחוק מטורף (מה זה ריחוק, קרחון נראה יותר נגיש ממני), אחרת אני באמת לא מוצאת הסבר הגיוני. אני כותבת את זה בקטע הכי לא שחצני, כי זה כן עלול להישמע ככה- אני ממש לא חושבת שאני מסובבת ראשים (ואולי בעצם חבל, כי אם הייתי חושבת ככה ומאמינה בזה, אשכרה הייתי מסובבת כמה ראשים..), אבל בכל זאת- מפלצת אני לא. וזה פשוט.. ברגע שאני רק קולטת שמישהו מנסה ליצור איתי קשר עין, אני נתקפת פאניקה. אני כבר יודעת שהכל טמון בחיוך, ואם אני אתחיל לחייך, אפילו איזה עווית בשפה, הסיכויים שאשכרה מישהו ייגש אליי יגדלו פלאים- ואני פשוט לא מסוגלת. למה? אין לי מושג. עם כל החברים שלי דיברתי, תרשימי זרימה שרטטתי (בסגנון של "אלף מחייכת- גימל ניגש/ אלף מחייכת- גימל מתעלם- אלף שורדת!"), לפסיכולוגית הלכתי! ואין. לא מסוגלת לחייך.
אבל אני לגמרי סוטה מהנושא :) (הו, לפחות דרך המקלדת אני מחייכת).
אז שיר הקאלט "אחלה חמודה" מתנגן ברקע (חלק טריוויה הכרחי להמשך הסיפור), לידי מפזזים צמד מבוגרים הזוי ולא-חלק-מהנוף-בכלל, כשפתאום מישהו מהם נוגע בי בכתף ומזמין אותי להצטלם איתם. הו וול, גם זה משהו. בעודי מתמקמת ומגייסת את החיוך הכי חמוד שלי, אני קולטת שהבחור שמצלם אותם הוא בול הטעם שלי! אין לי מושג מאיפה האומץ, אבל קראתי לו ואמרתי "אבל איתך אני רוצה להצטלם!". הוא היה קצת מופתע מהישירות כנראה, וענה לי "את אחלה, וגם חמודה!". מפה לשם החלו קצת מבטים- הוא מחייך ומנסה לתפוס את המבט שלי, אני מוודאה (ככה כותבים?) שיראה שאני מסתכלת עליו- ללא שום חיוך כמובן, עד שסופסוף הוא עושה את הצעד. אממה? כעת מתנגן איזה סוואבמנטה או שיר בעל ניחוח סלסאי מובהק- והוא לוקח אותי לרקוד איתו. ואני, אני יודעת לעשות הרבה דברים- לרקוד סלסה זה לא אחד מהם. וכך, על כל ה-1.74 מטר שלי, לא כולל העקבים שנעלתי (בדר"כ אני עם נעלי בובה שטוחות כמו דיקט), הוא סובב אותי שם, ואני, עם כל ההתרגשות של "סופסוף מישהו מתחיל איתי", הרגשתי כלכך מטופשת. נחלצתי מהסיטואציה ב"אני קצת שיכורה, אז די עם הסיבובים" (הייתי פיכחת לחלוטין), ואז החלה שיחה קצרה ונעימה, בסופה, הו בסופה הטראגי "אז מה השם משפחה שלך? אני אוסיף אותך בפייסבוק." whatda fuck?!?!?!?!?!
כן, כנראה בשנה הזו, בה לא נתתי את מספרי לאף אחד, השתנו כללי המשחק וכבר לא מבקשים את המספר מהבחורה. 
או
שהבחור העלוב לא נפל בקסמי וחשב שאני איעלב אם הוא ייקח את המספר ולא יתקשר אז הוא ניסה לסבן אותי עם הפייסבוק.
אז בקשת חברות לא הייתה, זה יהיה שקר אם אני אגיד שלא ציפיתי קצת, אבל מילא. החלק החיובי הוא שאולי השנה החדשה הביאה עימה גישה חדשה, ויאללה!
אני מרגישה שהסיום נטול פאנץ' לחלוטין, אבל אין לי פאנץ' מוצלח לכתוב,
אז הפי ניו ייר וזה!

נ.ב: מצאתי את הB של הדגשת המילים, הסירו דאגה מלבכם.

יום שבת, 24 בדצמבר 2011

התחלה.

אז.. הייוש.
בתור קוראת בלוגים ותיקה, הרי ברור שהפוסט הראשון צריך להיות קצר ותכליתי, כדי שאצא מגניבה (בעיני עצמי, לפחות) ואשמור על פאסון.
ובכן, פאק איט.
בתור הקוראת הראשונה, היחידה והבלעדית של הבלוג, אני אעשה מה שבא לי, לפחות עד שתהיה לי עדת מעריצים שצורחת את שמי. כן.
האמת? אין לי מושג על מה אני אכתוב. מרבית, אם לא כל הבלוגים שאני קוראת, הם בלוגי אופנה, ואני אמנם מאוד נהנית מהם, אבל אני לא מתיימרת לקרוא לבלוגי (עם מֵפיק) "בלוג אופנה"- לכן אני אפרגן לכל בעלות המקצוע והמבינות האמיתיות ואתן להן להמשיך לעסוק במלאכת הקודש שלהן.
אז מה כן? טוב, כבר ברור שפאסון לא יהיה פה, אז יאללללללללה נזרום.
נראה לי שאני מעוניינת לשמור על אלמונימיות ולשחק אותה קשה להשגה, כי בתכנון שלי, אני שופכת את הקרביים במחבוא הקטן הזה, ואולי גם מטנפת על חברים וכדומה. אז מה כן אני יכולה לספר על עצמי? בת 25 -וארבעה חודשים, גוועלד-, סטודנטית ממרכז הארץ -לא לעוד הרבה זמן, אמא'לה-, גרה עם ההורים ועובדת בעבודת סטודנט דלוחה ומביכה.
וזהו.
אשכרה זהו. אלו הם חיי.
זו למעשה הסיבה שהחלטתי להתחיל לכתוב. אני קוראת על כל בלוגריות האופנה האלה, שאמנם גם מתעסקות ברפש וסוגיות ברומו של עולם אודות יחצ"נים, תעודות עיתונאי וכאלה, אבל מכל מה שאני קוראת, עולה התחושה שהבלוג שהן כותבות תורם להן לא מעט. ואני לא מדברת על מוצרים וכדומה ששולחים להן לבדוק, ממש לא. אני מדברת על אנשים חדשים שהן מכירות ועולמות חדשים שאשכרה נפתחים בפניהן. וזה משהו שאני כלכך רוצה שיקרה לי.
איזה שינוי שיטלטל אותי ויהפוך את החיים שלי ב-180 מעלות (פלוס מינוס, לא רוצה להתחייב על זווית). אני קצת מפחדת לפתוח פה לשטן, אבל זה גם לא חייב להיות שינוי חיובי. חלילה אני לא מייחלת לאיזה מחלה או תאונה, אבל כל דבר, שיוציא אותי מהשגרה והבינוניות היום-יומיים האלה, ואולי אפילו יגרום לי להעריך מחדש את החיים. כי כרגע באמת כל מה שבא לי זה ללכת לישון ולקום.. מתישהו.